סטולרסקי נ' "דן" חברה לתחבורה ציבורית בע"מ ואח'

ב"כ התובעת: עו"ד איילה שטריים

ב"כ הנתבעים: עו"ד עזרא האוזנר

פסק דין

תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (חוק הפיצויים). אין חולק על האחריות וחילוקי הדעות נוגעים לנזק ובעיקר לקשר שבין מצבה הבריאותי של התובעת לבין התאונה שארעה ב-2002.

אפתח ואומר כי לא הוכח קשר-סיבתי בין התאונה לבין מצבה הבריאותי הנוכחי של התובעת וכי היא זכאית לפיצוי בגין כאב וסבל בלבד, במגבלות שנקבעו בחוק.

עובדות

התובעת, ילידת 30/4/57 (כבת 55), נפגעה בתאונת דרכים שארעה ב-28/8/02. על פי תיאורה בעת שנסעה באוטובוס בלם הנהג בעוצמה והיא קופלה לתוך הכיסא "שלא כדרך הטבע", פגעה בעמוד המשענת ונחבלה (התאונה).

התביעה הוגשה ב-27/8/09 (יום לפני מועד ההתיישנות) ונטען בה שכתוצאה מהתאונה נגרמו לתובעת נזקים רפואיים קשים, לרבות פגיעה נוירולוגית ופגיעה בראיה.

אעיר כי בהגשת התביעה ייצגה התובעת את עצמה אך בהמשך שכרה ייצוג משפטי ויוצגה על-ידי באת כוחה הנוכחית. במסגרת התיק פעלה התובעת גם שלא באמצעות באת-כוחה, למשל בהעברת מסמכים לתיק בית-המשפט במישרין, אולם בכל שש ישיבות קדם המשפט ובישיבת הוכחות יוצגה התובעת בידי באת כוחה ובמרביתן גם נכחה התובעת עצמה. בישיבת הקדם המסכם הבהירה התובעת שוב כי היא מיוצגת בידי עו"ד שטריים [ראו פרוטוקול מ-7/2/12].

הנתבעים הכחישו את האירוע התאונתי ואף טענו טענת התיישנות. עם זאת בהמשך חזרו מטענות אלו (ב- 17/10/10, 24/1/11 ו-7/2/12), וכיום סבים חילוקי הדעות את שאלת הנזק בלבד.

המחלוקת

דומה שאין מחלוקת של ממש כי כיום סובלת התובעת מבעיות בריאותיות שונות, לרבות לקות ראיה, סוכרת, לחץ דם ועוד. המחלוקת היא בשאלה האם קיים קשר בין בעיות אלו לבין התאונה. התובעת טוענת כי עובר לתאונה היתה בריאה ומסיקה מכך שהתאונה היא שגרמה למחלותיה, ואילו הנתבעים טוענים שבעיות הבריאות הופיעו זמן רב אחרי התאונה וללא קשר אליה ומדגישה שאין כל ראיה או מסמך רפואי שיקשרו אותן לתאונה.

מצבה הרפואי של התובעת והקשר בינו לבין התאונה

אפתח במושכלות ראשונים: עניין שברפואה מוכח על-ידי חוות-דעת מומחה. בחוק הפיצויים ובתקנות מכוחו נקבעו סדרי דין מיוחדים למינוי מומחה, ובכלל זה נקבע כי "נפגע הטוען בכתב תביעתו לענין נכותו הרפואית שעליה לא חל סעיף 6ב לחוק, או לענין כל נושא רפואי שאינו נכות, לרבות דרכי שיקומו, יצרף לכתב התביעה – (1) בקשה למינוי מומחה, לפי טופס 1" (תקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986; וראו גם סעיף 6א לחוק).

לא הייתי נדרש למובן מאליו אלמלא הודיעה ב"כ התובעת ב-17/10/10 כי התובעת "מוותרת על מינוי מומחה". הודעה זו נמסרה בדיון בו נכחה התובעת עצמה וגם השלכותיה עלו באופן ברור בישיבות קדם-משפט נוספות בהן נכחו התובעת ובאת-כוחה (24/1/11 ו-7/2/12). חרף זאת לא שינתה התובעת מעמדתה וביקשה להוכיח כי קיימת נכות וכי קיים קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה גם ללא חוות דעת.

די בחסרונה של חוות-דעת רפואית כדי לקבוע שלא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבה הרפואי של התובעת. חרף זאת בחנתי לגופם את מסמכים הרפואיים והטענות שהציגה התובעת ומצאתי שאין בהם ולוּ ראשית ראיה – לא-כל-שכן ראיה של ממש – שתקשור בין התאונה לבין בעיותיה הרפואיות שהופיעו זמן רב אחריה. המסמך הרפואי היחיד הסמוך לתאונה הוא סיכום ביקור רופא מ-2/9/02 (כארבעה ימים אחרי התאונה) בו נרשם כי התובעת מתלוננת על כאבים בראש ובצלעות ועל זרמים בצוואר ובאזניים ובעקבות זאת נעשה צילום גולגולת שלא העלה שבר. מסמך זה אינו מעיד על פגיעה כלשהי וגם התובעת העידה כי נשלחה לביתה ללא קביעת ימי מחלה, ובלשונה: "אני עשיתי צילום גולגולת, במחלקת תאונות אמרו שאין לי שברים והלכתי הביתה. אין לי אישורי מחלה" [עמ' 18, 10]. לא הוצג תיעוד רפואי נוסף לשנים 2002 ו-2003. רק ב-7/9/04 – כשנתיים אחרי התאונה – עברה התובעת בדיקת אולטראסאונד של ארובת העין. תוצאות הבדיקה הדגימו עיבוי של עצב הראיה, ואין בהן כל אזכור של התאונה או של חבלה כלשהי. התובעת טוענת כי באותה שנה גם אושפזה, אולם מסמכי האשפוז לא צורפו ואין בידיה תיעוד רפואי שקושר בין האשפוז לבין התאונה. בחקירתה הודתה כי אין תיעוד שכזה שכן היא עצמה כלל לא קשרה בין התאונה לבין האשפוז – לא בשנת 2004 ולא בעת אשפוז נוסף בשנת 2008 [עמ' 19 משורה 1]. מסמכים רפואיים נוספים שהוצגו אינם מבססים כל קשר בין המצב הבריאותי לבין ארוע חבלתי ובוודאי שאינם קושרים את המצב הרפואי לתאונה.

התובעת טענה בדיון, לראשונה, כי במהלך האשפוז ב-2004 שאל אותה אחד הרופאים אם נחבלה ודומה כי זהו הבסיס לסברתה המאוחרת כי התאונה היא שגרמה למחלותיה. משקלה הראייתי של טענה זו מוטל בספק שכן עלתה בדיון וללא מסמך שיתמוך בה, ובכל מקרה מצאתי כי גם היא אינה תומכת בגרסת התובעת שכן הודתה כי גם לאחר שאלה זו (שנשאלה כשנתיים וחצי אחרי התאונה) לא קישרה בין מחלתה לבין התאונה ומכאן שרק בשנת 2009 – כשבע שנים אחרי התאונה – העלתה לראשונה את האפשרות כי מצבה הרפואי קשור לתאונה.

מצאתי שאין כל ראיה שתקשור בין מצבה הרפואי הנוכחי של התובעת לבין התאונה ולמעשה העוגן היחיד שעליו היא מבססת את תביעתה הוא ההתדרדרות הנמשכת במצבה הרפואי מאז שנת 2004, וכדבריה: "לפני המכה הייתי אדם בריא, ולאט לאט הגוף קרס. כל פעם הופיע עוד משהו ועוד משהו" [עמ' 23 10-11]. אלא שעצם השינוי במצב הבריאותי – שינוי שהחל כשנתיים לאחר התאונה – אינו מהווה ראיה לכך שנגרמה בתאונה פגיעה כלשהי, ובוודאי שאינו מוכיח כי כלל מחלותיה הנוכחיות של התובעת קשור בתאונה.

בנסיבות אלו , באין חוות דעת, ומשלא הוצגו גם מסמכים רפואיים רלוונטיים, אני קובע שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מצבה הבריאותי של התובעת לבין התאונה.

למען הסדר הטוב אציין כי במהלך דיון ההוכחות טענה התובעת כי לא היתה ערה לויתור על חוות הדעת וכי הזמינה את התיק הרפואי המלא מקופת חולים ולא קיבלה אותו. טענות אלו הועלו בידי התובעת ולא בידי באת-כוחה שייצגה אותה בהליך, וממילא מצאתי כי אין בהן ממש והן אינן אמינות. מרבית ישיבות קדם המשפט התנהלו בנוכחות התובעת עצמה ובאת כוחה וסוגיית חוות הדעת עלתה בהן במפורש ובאופן ברור. חזקה גם כי הדברים הוסברו לה בידי באת כוחה. כך גם לגבי המסמכים הרפואיים, שכן מדובר בהליך שהחל לפי כשלוש שנים ומאז ידעה התובעת להגיש בעצמה ובאמצעות באת כוחה מסמכים רפואיים רבים, ואף לדיון עצמו הביאה מסמכים רפואיים שלא הובאו במסגרת תיק המוצגים. ברי כי אם רצתה היתה יכולה להזמין את התיק הרפואי מקופת חולים אלא שבפועל הוצגו על ידה מסמכים סלקטיביים בלבד. מכל מקום, לתובעת ולבאת כוחה ניתנו הזדמנויות רבות במהלך ההליך להגיש מסמכים ולפעול בהתאם לדין והן בחרו לפעול כפי שפעלו ולהגיש את המסמכים שהגישו במסגרת ראיותיהן (וראו גם החלטה מ-19/9/11).